בר מצווה רגישה

פעם אחת, היה ילד אחד מיוחד שחגג בר מצווה.

אף-אחד לא אמר לי שהוא מיוחד, לא היה צריך להכין אותי מראש.

מיד כשנפגשנו הרגשתי אותו ולא נראה לי שיש צורך בהתנהגות מיוחדת מצידי, התחלתי כרגיל:

הצגתי את עצמי, אמרתי מזל-טוב והסברתי את התפקיד שלי להיום תוך כדי שהדגשתי לו שהוא בשליטה, לא אני. סיכמנו שאצלם חופשי עד שיסמן לי שזה מציק לו.

לא לקחתי בחשבון שהוא עומד לסמן לי “מספיק” באמצע הברכות של הסבא, סבתא והדודות. קצת נחנקתי באותו הרגע, סימנתי לו שאני רואה ומבינה, לקחתי רגע ואז המשכתי לצלם עוד יותר בעדינות, מרחוק, בלי להפריע לו.

זו פשרה שעשיתי בזהירות, עם הרבה מאוד כבוד אליו ואל הגבולות שלו אבל מתוך ההבנה שהתמונות האלו חשובות למזכרת המשפחתית.

זה הצליח, אבל הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו.

אחרי הברכות, ליד שולחן הקינוחים (שם כולם מחייכים), התייחסתי לזה שנגעתי בגבולות שלו ושאלתי אם הוא בסדר. כמובן שהוא היה הרבה יותר מבסדר! אפילו צחק על זה.

ביום-יום שלי אני נוגעת בגבול הדק מאוד שבין מציצנות לתיעוד תוך כדי שמירה על כבוד המצולם והגבולות שלו. אני עושה הכל מצידי, כדי להתנהל בכבוד וליצור למצולמים שלי חוויה נעימה.

אשמח מאוד לכבד גם את האורחים שלכם בכל אירוע שתחגגו.