סבא שלי היה מורה לעברית, הוא כתב ספרים על החיים וצייר אותם בצבעי שמן. הוא היה מספר לי סיפורים, מקשיב לי שעות ותמיד שמח לשתף אותי באהבה שלו לאומנות. באחד הביקורים שלי אצלו, בין קפה לבאגט ממאפיית אנג'ל, הלכנו יחד לביקור במוזיאון ישראל בירושלים. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהתרגשתי במוזיאון. עד אז בכלל לא הבנתי את הקונספט. מאז הפכתי לשותפה שלו לעינייני אומנות וקפה ובאגט ממאפיית אנג'ל 🙂
הוא סלל לי את השביל הראשון בדרך אל העצמאות שלי בתחום הצילום ועוד הספיק לפגוש אותי צלמת לתקופה קצרה. היה האדם הראשון שצילמתי, במצלמת פילים שחור-לבן יחד עם הציורים שלו והרגעים הקטנים שלו עסוק בטקס הכנת הקפה. עד היום, אני חושבת עליו כל פעם שאני מנסה לכתוב משהו אישי, אותנטי, מהלב ואיך הוא בטח היה שמח לעזור לי או לפחות לקרוא ולהשתתף..
ביום שבו פינינו את הדירה שלו, מצאתי את כן הציור שלו יחד עם עוד המון ציוד שהיה מיועד לזריקה. הרוב באמת נראה מאוד משומש ולא שמיש. ברגע הראשון חשבתי שנזרוק אותו אבל אז משהו עצר אותי, במחשבה שנייה אקח אותו, אנקה אותו ואשתמש בו.
במחשבה שלישית כבר החלטתי שלא רק אקח אותו, אדאג לשמר אותו על כל טיפטופי השמן ובריחות המברשת. ניקיתי אותו רק מהאבק שהצטבר עליו בתקופה שכבר לא צייר וצבעתי אותו בשכבה של לכה שקופה כדי שישאר בדיוק כמו שהיה.
היום, כן הציור עומד במרכז הבית שלי ועליו תמונה שצילמתי בצפון הודו, תמונה שהרבה אנשים טועים לחשוב שהיא ציור..
תודה סבא!
